הדיירים  /  זיטה בלוטשטיין

זיטה בלוטשטיין

       טבעון,

26 באוקטובר 2008 (4.39 בבוקר)

זיטה  בלוטשטיין

(על  עצמי)


כמה שאני חוזרת בזמן, אני זוכרת את עצמי מתבוננת, חושבת, חולמת. קוראת הרבה, שותקת לא מעט, ושוב חולמת...

בגיל 21 מסיימת כבר לימודיי (תואר שני) כמהנדסת כימיה, נשואה, עובדת.

עם לידת שתי בנותיי אני מתחילה לחיות יותר ויותר בהווה, מתבגרת אחרת, יחד איתן. מגדלת אותן בהמון אהבה, עיון, אחריות. מפתחת את הכישרונות שלהן: בציור, בריקוד, בקריאה, עם דגש על יחסי חברות עם ילדים אחרים.

הן "איתי", עוברות את חייהן בצד הטוב, בחוכמה, בתבונה.

רוכשות חברים, חברות, מקצוע.

אני עובדת בתעשייה, מחקר (תעודת המצאה בתחום הפולימרים), הוראה (מלמדת מקצוע לבגרות). אוהבת את משפחתי, את עבודתי, את תלמידיי, את האנשים החכמים, הנבונים.

וחולמת...

עם עלייתנו ארצה (1973) חיי משתנים בהתאם, אבל לא דרסטית, לא במהותם.  עובדת במחקר, לומדת את החיים, מתרגלת לחיות בין אנשים מסוג אחר, ממשיכה לקלוט כמה שיותר מי ומה שקורה בסביבתי – הקרובה / הרחוקה –  להבין, לסכם, להוציא מסקנות, להתאים את עצמי, את עצמנו.

מטיילת, בארץ ובעולם, קוראת, מסכמת, עוזרת.

"עם-יד-על-הדופק"...

מעמידה את עצמי כבר מאחורי בנותיי, מעודדת אותן ביוזמתן, בבחירתן, בהחלטותיהן.

עם לידת נכדיי אני הופכת את חיי ליותר עשירים, מלאי תוכן קצת שונה, מסוג שעוד לא הכרתי... אפילו יוצאת, אני, לפנסיה מוקדמת.

וחולמת... רק ש... עם הזמן, המחשבות / החלומות שלי, שהתרבו, ש"עלו מעלה", לא "התנדפו" ונעלמו -  אלא עברו סוג של "עיבוי", וחוזרים אלי – ככתיבה, בכתיבה.

אני הופכת הכול לכתיבה, בעצם – לסוג של "תפישה", של "הנצחה".

מראיינת אנשים, מפרסמת –  דעותיי והתרשמויותיי – במאמרים, מארגנת תערוכות, מוציאה לאור עיתונים, ספרים (של אחרים), כותבת ספר (בעצמי).

על בסיס האופי, הפנימיות שלי - של אהבת האנשים, האנושות - אני מתבגרת בעיקר בסבלנותי, בהבנת – היותר רחבה ועמוקה – של הזולת, של החיים.

 

יחסי עם המוזיקה? היא "עושה" ממני מה שהיא רוצה(!), מסוגלת להפוך אותי למוקסמת, "חלשה",  לפעמים סוג של "חסרת-אונים"...

 

מה עוד לא עשיתי?

עוד לא שרתי (אני מאד אוהבת לשיר!) – כמו שהייתי מוכנה, רוצה, ברגעים שזאת הופכת להיות הדרך הכמעט יחידה, האולטימטיבית, של וידוי, של ביטוי: בקול רם!  אולי – גם כצעקה...

אם הייתי מזדמנת למדבר...

 

בינתיים אני חיה – בכלל לא רע... –  ב"דור טבעון", מנצלת כל רגע, נהנית מכל רגע...

 

                                                                                                      ז.ב.


23 באפריל 2009

 

"ואם זה לא היה..."

(על החוג "פתיחת המגירות")

לא חגגנו, אפילו לא הזכרנו, אבל עברה כבר שנה מאז שיזמתי לפתוח חוג כזה – כהגשמת חלום ישן, שרק כאן, ב"בית", לאחר כניסתנו, הבנתי שמצאתי את התנאים המתאימים לכך...

הרי מוכרת לי – מקרוב... – תופעת ההתקרבות, יותר ויותר גדולה, לעצמנו, לנפשנו, לזיכרונות, למחשבות, לרגשות שלנו – שיוצרת אצלנו צורך ורצון לכתוב...

לא מעט מפרסמים – בעיתונים, אפילו בספרים – אבל מה קורה לאלה שנשארים, חבויים, מוסתרים, בתוך המגירות?...

אלה מאיתנו, שקלטו את המסר, שהבינו את הרעיון, התאספו – פעם בשבועיים – והתחילו להוציא, אט-אט, דפים כתובים...

החומר היה רב, מאד מעניין. השיחות – לא ממש ביקורות... –  השלימו את החסר.

באמפטיה ואפילו התרגשות לא מעטה, התחלנו להכיר טוב יותר אחד-את-השני, לגלות דברים לא ידועים – שזכותם להתגלמות הן וודאיות, רלוונטיות, לפרט ולכולנו.

כל אחד – "איש יקר".

הרי קיימת בפרוש התופעה של התרוממות-רוח, של חיים "מתחדשים", של "לחיות פעמיים"!...

בעצם – זה מה שקורה כאשר כותבים, לא?!?...

מעניין להדגיש, שרוב החומרים, המאמרים, שמשתתפי החוג פרסמו, עם הזמן, בעיתון ה"בית" ("פניני דור"), נקראו – לראשונה – במסגרת החוג.

מההתחלה יצרנו את ההרגל של הזכות לשמוע בלבד, ללא צורך הכרחי להשמיע – כסיבה טובה ומוצדקת להשתתפות.

איכות המשתתפים, הקירבה והאמונה ההדדית שנרקמה בינינו, עם הזמן, זאת תופעה מיוחדת במינה, בטיבה, מרגשת, שמעשירה ומשלימה את חיינו.

בכלל, אווירת החוג היא מאד חופשית: מביאים גם חומרים לא אישיים, אבל מעניינים לקריאה מול כולנו. כמו-כן אפילו ממליצים נושאים לשיחה, ל"וויכוח"... זוכים כך, לבמה מאד מעניינת, פורייה, לגיבוש והבאת דעות, להשוואתן, המקבלים "אישיות" חדשה, זכות-קיום.

השיחות עוברות, לרוב, את המסגרת של השעה, ולא מעט קרו מקרים שרק ה"לחץ" של ההרצאה באולם התרבות, הבאה אחרינו, פיזרה אותנו...

רק אתמול, אחד מאיתנו אמר: "אם החוג לא היה, היינו צריכים להמציא אותו"!...

כיוזמת ומנהיגת החוג – לא יכולתי לקוות לביטוי יותר משמעותי...  

                                                  

                                                                                                זיטה בלוטשטיין

טבעון, 11 במרס 2009

אנשים שמחים

למסיבת הפורים לא הלכנו, אני ומרטין, מחופשים. נכדתנו, יובל (בת 9), עשתה זאת בהצלחה יתרה – כ"מוכרת פרחים" יפיפיה...

האולם היה מלא, ומה שהדהים  אותי היה האוסף – שנראה אין-סופי – של הרעיונות ועיצוב התחפושות, מצב-הרוח המרומם של המשתתפים, היחסים הטובים שנראו קיימים בין כולנו – דיירים ואנשי-הצוות. הכל היה טבעי, מכל הלב, עם בטחון-עצמי וכוח-נתינה, הרגשה מודגשת של רצון טוב – לתת ולקבל, באותה מידה.

הכול היה משכנע,  נראה מושלם!

להתחפש זה "אקט" אישי, כמעט אינטימי, שמביא בעיקרו אמונה, כבוד הדדי, חום נפשי, פתיחות ראש ולב באותה נשימה, לאנשים שבסביבתך.

כל אלה נראו, נסגרו, היטב!

לא תמיד הצלחנו לזהות את כולם – עד כדי כך הייתה טובה, מושלמת, ההשקעה האישית של המשתתפים!...

מתחפשים רק אנשים שמחים! ועל זה אין ויכוח! 

שרנו, רקדנו עד לצליל האחרון של התזמורת – ואפילו מעבר לכך...,  עד לטיפה האחרונה של הכוח, צחקנו, נהנינו.

כולם צילמו, החליפו חיוכים, צחוקים, דעות.

הייתי אומרת שהמסיבה היתה, ובהצלחה, תעודת הבגרות, האיכות, של ה"בית".

ו – במיוחד לקראת חגיגות הארבע (שנים) של "דור", ושל שנה אחת (שלנו) – זאת  תעודה יפה!...

                                                                                                                                                                     זיטה בלוטשטיין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

  ב"דור טבעון"

2 באוקטובר 2008

 

 

מיקי (שטמר)

מייפה,  מצילה  חיים 


 

כשעברנו להתגורר ב"דור טבעון", בדיוק לפני חצי שנה, סידרה של אירועים מיוחדים, משמחים, מרגשים, קיבלה אותנו – ובעיקר תערוכת הקבוצות של נורית ("מפגשים עם נורית"). במקביל לשמה של המנחה, הסתובב עוד שם – מלווה ב"תודות ל..." וזה היה של מיקי!

שמה הלך לפניה – בדיוק איך שאומרים... – רק שזה לקח לא מעט זמן עד שהוקמה קבוצה חדשה, עבורנו, הדיירים האחרונים.

עיניה הבהירות, חיוך פניה, עושים פלאים – לאורך כל הפגישות, כל הזמן.

החיוך שעל פנינו הוא "הסיבה העיקרית לקום בבוקר" – לפי איך שהיא מתוודה.

מיקי מלמדת אותנו סוגים שונים של אומנות: על משי, על זכוכית, על בדים, על חולצות (כולם התלהבו מהנושא, כך ש"החולצות-של-מיקי" הן כמעט "סימן-ההיכר", התלבושת-האחידה" של רוב-רובן של דיירות הבית...  וכמה שהן יפות!...).

אנשים שאמרו (כמוני): "אינני יודעת לצייר, יש לי שתי ידיים שמאליות", לא מפסיקים להתפעל מתוצאות עבודתם!

יש לה, למיקי, זמן וסבלנות לכולם. כל הזמן היא מחדשת, מתחדשת. ההתחדשות היא על-ידי קריאה עצמית, קורסים, סמינרים, ממלאת דפים שלמים של שאלות (לצורך הבנה יותר טובה של הסביבה, של הנושאים שמעניינים אותה, מגלה יותר לעומק את דרישות נפשה עצמה) – והיא מספרת לנו, ארוכות, על ה"חומר" החכם, המקצועי, שתופס את תשומת-לבה.

ועכשיו – החוג החדש לציור! מיקי הכינה על השולחן בחדר העבודה קומפוזיציה רחבת- מימדים, עם הרבה גוונים של צבע-החול, אור וצל, מאד מושקעת, גדושה במסרים, מקור חזק לחלומות, מחשבות, הבנה, רצון להפנים / להביע, עבודה ש"הולכת-איתך", שלא תעזוב אותך עד שלא תצליחי להביא – ע"י הציור, על הנייר – דעתך, רגשותייך הקשורים אליה...

 

יש בפירוש אנשים שהולכים – מסיבות משלהם, שלפעמים הן הגבלות... – רק לחוגים שלה!  והחיוכים שעל פניהם! מיקי – בתור מעריכה מושבעת של כוח החיוך האנושי – ארגנה אלבום שמכיל רק חיוכים (חניכיה)! ("חמצן חיי" – לפי איך שהיא מודה).

כחותנת-הפרס של הגורל, היא מטופלת בשני בניה – בחורים מיוחדים, נהדרים – והיא משתדלת להיות, עבורם, גם אמא וגם אבא (שחסר להם לא מכבר...).

 

איך מגיעים אליה? פשוט – לפי המוזיקה שמתנגנת (קלאסית, מוצרט בעיקר). שקטה, שמחה, רגועה.

ואולי – יש גם משהו באוויר (חוץ מהאווירה...): קסום, מאד אנושי, קצת מעולם אחר,  אבל מורגש!...

 

 

 

                                                                           זיטה בלוטשטיין


ב"דור טבעון"

24 בספטמבר 2008    

איך התברכנו ל"שנה  טובה" 

החג מתקרב – הרבה התרגשות, תוכניות והכנות, איחולים - שכבר מסתובבים בסביבה: טלפונים, אי-מיילים, גלויות, מכתבים.

אנחנו, ב"דור טבעון", זכינו לרמה הכי מרגשת של התרגשות: כל (כל!) צוות ה"בית" – כמעט עשרה אנשים – טיילו בכל הקומפלקס, נכנסו לכל דירה, והביאו איתם את חיוכם הכי חם והיפה, חיבוקים, נשיקות, והשאירו מתנה יפה, מכובדת,  מלאת משמעות, באריזה מיוחדת.

מתפלאת אידה ל. (הרופאה המנתחת הראשונה בארץ, חברתנו המיוחדת, המרגשת, ב"דור"):

"נכנסה אלינו הביתה "משלחת" שלמה, כל אנשי-הצוות, כדי לברך אותנו ל"שנה חדשה". מאד יפה מצדם – ועוד כמה מילים, שלא כל-כך נשמעו בגלל קולה הקצת רועד...

גם ה"תודות" שלנו הן ישרות, אישיות.

בקול קצת רועד!...

      

                                                                                 זיטה בלוטשטיין


   ב"דור טבעון"

7 בספטמבר 2008 

 

ערבי – מוזיקה

עם  יובל 


אינפורמציה כזאת הייתה ברורה ומספקת: עוד מתחילת הפעילויות התרבותיות ב"בית", הערבים המוזיקליים (עם יובל כנפי כמנחה/מרצה), בערבי ימי ראשון, היו גולת הכותרת. הם היו אוספים את הדיירים באולם האירועים וכולם היו "הולכים" יחדיו בגלי ההסברים והצלילים הנלווים.

מוזיקה קלאסית ברובה, במיטבה.

הייתי מתפלאת על הקלילות של יובל להביא, על קלידי הפסנתר, כל מה שהוא רצה להדגים: סימפוניות, קונצרטים,  תזמורות שלמות,  אפילו אופרות עם האריות הווקליות שלהן.

לעתים רחוקות מאד היו גם הקלטות או סרטי וידאו, אבל לרוב – רק האינטרפטציות שלו, של יובל, בפסנתר, ה"תרגומים" שלו ל"שפת" הקלידים בשחור-לבן שהוא כל-כך אוהב, קרובים ללבו, לנשמתו...

- איך אתה עושה זאת?!? התפלא החבר שלנו כ.ע. לאחרונה, בסוף ערב מוזיקלי מאד מוצלח, מרגש. איך אתה זוכר כ"כ מדויק ומהר את היצירות ועובר מאחת לשנייה בקלילות כזאת?

- פשוט, אני "לומד" אותן, אמר יובל. הוא חזר, התיישב שוב ליד הפסנתר, וצלילי ה"פטטיקה" של צ'ייקובסקי מילאו את הסביבה.

 

למען האמת, אולי לא היינו צריכים להתפלא כל-כך אם רק היינו יודעים קצת(?) יותר עליו, על מהלך חייו של יובל כנפי.

בגיל 8 הוא כבר התחיל "לטעום" מוזיקה. למד בקונסרבטוריון ע"ש רובין בחיפה. באותה תקופה  ניגן על קרן בתזמורת הסימפונית הצעירה בחיפה. את הבגרות – במגמה הריאלית – עשה בתיכון עירוני ה'.

את חמש השנים הבאות יובל השקיע באקדמיה למוסיקה בירושלים, בפסנתר אומנויות הביצוע. בשנה הבאה ניתן היה למצוא אותו משקיע בלימודי פוסט-בוגר בפסנתר בקונסרבטוריון ע"ש צ'ייקובסקי שבמוסקבה. את שלוש השנים הבאות יובל הקדיש ללימודי ניצוח בקונסרבטוריון ג'נווה. השתתפותו בקורסים האלה התאפשרה גם הודות למלגות וקרנות שקיבל (1992 ו-1996), במיוחד כזוכה בפרסים בתחרויות: "המיניאטורה של המאה ה-20" – 1990, בתחרות מוסיקה קאמרית באקדמיה בירושלים – 1992.

עשר שנים מאוחר יותר מוצאים אותו בלימודים מתקדמים לניצוח בביה"ס למוסיקה ע"ש בוכמן מהטה באוניברסיטת תל-אביב. יובל מנצח על מספר חבורות זמר בחיפה ובגליל.

בשנים האחרונות יובל מופיע ברסיטלים ומרצה בנושאי מוסיקה במסגרות שונות בארץ ובחו"ל. כך הזדמן גם לנו, ב"דור טבעון", לזכות בסדרה מצוינת של ערבי מוסיקה.

הנושאים שהוא מביא לנו / מרצה עליהם, הם שונים, מגוונים, עשירים, ספוגים בידע מוזיקלי, היסטורי, חברתי, סוציולוגי, אנושי.

עם הידע שרכשנו מאז שיובל מופיע מולנו, ב"דור טבעון", הפכנו ל"מומחים" גדולים – בענייני הקונסוננסים / דיסוננסים, רה-מז'ור העליז, רה-מינור הדרמטי. למדנו אפילו "להקשיב לשתיקה"(!), עם הדגמות מיצירותיו של בטהובן...

אנו מבקשים מוזיקה שאנחנו מעדיפים ולא פעם יובל נשאר, אפילו מעבר לזמן המקובל, כדי להשמיע לנו עוד-ועוד צלילים, פנינים.

עם יובל כנפי מתחילים שבוע, מתחילים חיים חדשים, אופקים יותר-ויותר רחבים ומרחיבים, מעניינים, מרשימים, עם תחושה של המשכיות, של שפה מיוחדת, בינלאומית, של כל הזמנים ביחד, של כל האנושות ביחד, של אין-סופיות...

כיף לנו!!!

                                                                           זיטה בלוטשטיין


  ב"דור טבעון"

15 באוגוסט 2008

"קפה קיץ"  -  זה  שלנו,  עבורנו  

למרכז הכרמל עברה לגור, בשנים האחרונות, אישה שאני חשבתי שהנני "מכירה": רופאה, אלמנה, סבתא לנכדים.

לפני כמה ימים דאגתי שגם היא תקבל הזמנה לפתיחת תערוכת הציורים (של אלי פרייס – הגר איתנו בקומפלקס) שנערכה כאן ב"בית".    האווירה הייתה חגיגית, טובה, מפרגנת.

למחרת היום הידידה – שלא השתתפה באירוע – טלפנה אלי ואמרה:

"למה שלחת לי הזמנה?! את חושבת שבמרכז הכרמל אין תערוכות?!?"...

הרבה דברים טובים, מעניינים, ניתן למצוא שם, אבל לא האווירה המיוחדת, המעניינת, של "ביחד" – שניתן למצוא כאן  ב"בית".

ה"מיוחד" שבו היא ההשתתפות – האישית, ההדדית, הקולקטיבית – שקיימת כאן, בנויה מרצונו הטוב, החופשי, של כל אחד כלפי השני, האינטראקציה עם הצוות, האמפטיה, הכבוד ההדדי, הרצון הטוב לגוון, לשמח ולשמוח.

ביום שני האחרון (11 באוגוסט) הרגשנו תנועה ערה בפטיו שממול הבריכה, בפינת החמד הידועה בצמחייתה העשירה, הירוקה, הטרופית, הגבוהה: נרות דלוקים בין המקומות היותר גבוהים, שולחנות קטנים עם מפות לבנות, שעל כל אחד מהם נר שפיזר, בדיסקרטיות, את אורו מתוך כלים אומנותיים עשויים מזכוכית בשלל מגוון צבעים.

רווית, מירה, מרים, ועוד כמה אנשי-צוות, עם חיוכם החם והאמפטי, ארגנו את המקום, כאשר סימנים ראשונים(?!) של דברים-טובים התחילו להראות בשטח...

אנחנו, המשתתפות בחוג לריקודי-עם (שהיינו בסביבה באותו הזמן), היינו הראשונות בתוך ה"סוד" המסוים הזה. בהפסקה הלכנו לראות מה קורה..., וחזרנו - עם חיוך שובב בעיניים – למעגלים שלנו, בהדרכתה של פנינה הנערצת...

בשעה מסוימת, בין-ערביים,  התאספנו – כל אחד ליד החברים שמעניינים אותו יותר – לשיחות-נפש או קלילות, שלא כל-כך התאפשרו אפילו בקפטריה – הפתוחה כל יום. כאן – השטח היותר רחב, האווירה ה"קצת אחרת", ההתמצאות שלנו בחץ, בטבע, עשו את שלהם.

לא, לא זמרים, לא רעשים מיותרים, אלא הכול בדיסקרטיות, רוגע, נוח...

דרך החלונות הרחבים של הבריכה נורות דלוקות שלחו אלינו את אורן העליז, החגיגי – כי בנוסף לחגיגה מבחוץ – צוות ה"בית", היזמים, המארגנים העיקריים של האירוע, נתנו לנו גם את האפשרות של שחיה-לילית, עד לשעות המאוחרות של היום.

היה שמח, מיוחד, נהדר – בשביל אלה שאהבו את הסוג הזה של פגישות חברתיות, שקיבלו את היוזמה החדשה הזאת עם לב פתוח, חום ואהבה.

אולי לא בדיוק כך חשבו אלה שחיכו ל"משהו אחר" – כמו זמרים, ריקודים...

רק שהאווירה הכללית עשויה מאמפטיה, שמחתו, רצונו הטוב של כל אחד, כך שהיו חשובים המבטים של רובנו, כולנו... מול רצונם הכול-כך טוב של המארגנים.

ה"מרוצים" היו רוצים שאירועים כאלה יקבלו "קביעות" ב"בית"...

אנו מלאי תקווה.

                                                                                     זיטה בלוטשטין.


13 באוגוסט 2008   

קטי, השמש והירח   

בחיינו, הגרים בקומפלקס, נכנסה, כבר מהתחלתו של קיום המקום, אישה מיוחדת: עם חיוכה החם והדי-מאופק (ביישני?), עיניה הבהירות, תנועותיה הגמישות, קלילות, ניתן למצוא אותה במשך כמה ימי השבוע, במקומות שונים.

כי קטי (שטרן) היא מורה מדריכה לשיעורי התעמלות – במים ובאולם הספורט.

היא מתקרבת אלינו "בגובה-העיניים", עם התייחסות כמעט אישית ליכולות / מגבלות שלנו. מקצוענית, מאורגנת, מבקרת, מתקנת, מעודדת.

קול חם, רך.

נכנסים לשיעוריה עם סקרנות, חיוך שובב – שמתארך עוד יותר כאשר עוזבים את האולם, שמחים על הישגנו....

היום גיליתי אצלה עוד "פאן" מיוחד:

לקראת סוף השיעור הזמינה אותנו לשבת – בנוח, עם עיניים עצומות.

כיבתה את האור והתחילה לספר לנו שרק לפני כמה ימים הייתה על שפת הים בשעות הרכות של שקיעת השמש, שינויי הצבע, הגודל, הצורה – מעגול לאליפטי...

אלה גם הרגעים הקסומים שאם מולנו השמש הולכת קצת לנוח,  מאחורינו עולה הירח ועוד מעט ניראה גם אותו...   

השקט והשלווה, הבריזה, התרוממות הרוח מול פלאי-הטבע, עם עידוד חם ומשכנע להפעלת יכולתנו לשכוח את הקשיים, לחשיבה חיובית, טובה...

הייתי בטוחה שכל המילים / התיאורים הציוריים האלה לא היו רגעיים, אלא שקטי חשבה עליהם, עלינו(!!), ידעה(!) שתספר לנו –  עוד שם, בזמן מנוחתה על שפת הים...

חבל שלא שמעתם את קולה!...  כמו מוזיקה המלווה שירה.

עוד פריבילגיה אחת, עוד מתנה אחת לחיינו...

                                                                           זיטה בלוטשטיין


  ב"דור טבעון",

שבת  3 במאי 2008  

הנשמה  של  דניאל -  נער  הפלא 

האור הלבן מלווה אותנו, משמח את חיינו.

במצבים מיוחדים, של נס ופלא – כאשר מסתכלים אל השמש עם עיניים חצי עצומות, בין הריסים, ברגעים של רכות הנפש... – הוא "מתפרק" בשבעת הצבעים (המרכיבים אותו, בעצם...), והרגשות שלנו עולים פלאים מול קסם התופעה שאנחנו מחווים...   

דבר דומה קרה לנו, היום, לבעלי המזל שהשתתפו בקונצרט ששלושה אמנים (כנרית דורה, פסנתרנית הלנה ודניאל – כנר הפלא) הציגו לנו.

התוכנית שלהם ליוותה אותנו מתקופת הרוקוקו, דרך רומנטיקה, קלאסיקה ומוזיקה מודרנית.

יצירות של קורלי, באך, בטהובן, צ'איקובסקי, שוסטקוביץ,ויניאבסקי, ואפילו "סלסולי השטן" של טרטיני – שדורשת ווירטואוזיות מיוחדת – מילאו את האולם.

אבל לא הייתה רק מוזיקה, נטו. היה גם  קסם!!

מהאור ניתן לקבל שבעת צבעי-הקשת,  הצבעים ניתנים "להעשיר" בשפע של גוונים.

איזה וכמה תת-צלילים(!!) אפשר "להוציא" משבעה תווים וארבעה מיתרים, ממוזיקה כבר כתובה?...

דניאל (אייזנשטדט), נער הפלא בן  ה-15, הצליח להעלות – לאוויר, לנשמות שלנו – אין ספור כאלה! כמו במקרה של "פירוק", פיזור האור – נגיעתו, על-ידי קשתו, במיתרים, הבנת היצירה, עומק רגשותיו, רוחב נשמתו, מכפילים את הצלילים לעולם "אחר", משלו(!), יותר עשיר, יותר מורכב!

האם המלחינים עצמם חלמו, קיוו, לכזה מגוון רחב של אפשרויות?!?

אולי, לא בטוח...

דניאל, יליד הארץ, בן לאמא (טטיינה) כנרית, ולאבא (יפים) מנגן הצ'לו, אמנים מחוננים בעצמם, התחיל ללמוד כינור בגיל 9 בהדרכתה של אמו והמשיך 3 שנים עם ארינה אטיגון - כאשר השפעתה, על רמת נגינתו, הייתה משמעותית.

בשנתיים האחרונות הוא לומד באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, אצל המורה אירנה סבטלובה. 

אחרי 6 שנות לימוד ונגינה,  התקדמותו מתהוללת בצעדי ענק!

קיבל כבר מלגות (למצטיינים!) – למשך שנות 2005 - 2009.

הספיק לנגן הקונצ'רטו בסול מג'ור של מוצארט עם הקמראטה הישראלית,  בניצוחו של אבנר בירון כשהיה  בן 12 (רק אחרי 3 שנות נגינה...). הוא משתתף בכיתות אומן ובסמינרים של קשת איילון ומשכנות שאננים ובתזמורת הפילהרמונית הצעירה.

דניאל מנגן גם בקונצרטים  יחד עם אביו -  (צ'לן ראשי בתזמורת הקמראטה הישראלית ירושלים, הצ'לן הטוב בארץ), גם עם הפסנתרנית הנודעת יוליה גורביץ'.

  יש לו מגוון רחב של יצירות לכינור ומוכן לבצע עם כל תזמורת ו/או מלווים מעטים בקונצרטים. בקופסת הכינור שלו ניתן לגלות את תמונתו של ניקולו פגניני...

לאורך כל הערב הוא היה נוכח על הבמה – בהופעות סולו (ללא תווים מולו...)  או עם לווי.

נער גבוה, יפיפה, עם מבט חם, ישיר, דרך משקפיו, לכיוון האנשים, האולם, אבל בתוכן יכולת לגלות את עולמו העשיר ברגשות, בחלומות, בידע, בביטחון, בקסם נעוריו!

האווירה הייתה נלהבת, מחושמלת, חגיגית. נראה היה שמחיאות-הכפיים לא יסתיימו...

הקהל ביקש (וקיבל...) הדרן!

"תזכרו את השם הזה – דניאל אייזנשטדט" המליצה לנו דורה פינמן, הפרטנרית שלו.

בשם כולנו, כתריאל עפרוני  הודה להם והוסיף:  "הקטן הזה גדול יהיה!".

רק שהוא  כבר  גדול!! 

                                                זיטה בלוטשטיין

 


     ב"דור טבעון",

    30 באפריל 2008 

דליה  שלנו    ובנה  עידו

ערב הזיכרון לשואה ולגבורה.

לבושים בבגדים מהודרים, יותר רציניים מהרגיל, התכנסנו לאולם האירועים שלנו.

בחיפושנו אחרי מקום ישיבה, הסתכלנו סביבנו.

מעל כל הראשים, בלי רגע של מנוחה, נראו התלתלים הזהובים, היפים, של דליה (לביא).

יופי! אם היא נמצאת, יש כל הסיכויים שהכול יתנהל בצורה הכי טובה, מכובדת, מרגשת.

כרגיל...

עוברת בין השורות, נותנת את ההוראות האחרונות למדליקי נרות-הזיכרון.  למשתתפים, כל אחד בתורו, עם תפקידו.

היא פותחת את האירוע, מבקשת ש"נקום" –  לזכרם של הנספים.

עוד לפני "טקס הדלקת-הנרות" – שישה (כמספר מיליוני היהודים שנספו...), גדולים ועבים, עטופים בנייר-כסף, מעל שכבה של ענפי דקלים ארוכים, יפיפיים, ירוקים, מפוזרים פרחים אדומים, קטנים, של רימון (כל אחד עם משמעותו...,  מהגינה של דליה)  – נער נחמד מתקרב אליהם.

הוא עידו – בנה ה-12 של דליה.

בידו הוא מחזיק נר יותר קטן, גם הוא עטוף בנייר כסף.

מדליק אותו – ומחכה...

עכשיו הוא הנכד של כולנו...

עם קולה החם, הברור, המלטף כמעה, מתחילה דליה לקרוא, לספר, על תולדות המדליקים.

סיפורים אנושיים, קשים, שרק נוכחותם של הניצולים, בינינו, מולנו, - כעובדה בלתי-מערערת על ניצחון החיים על המוות -  עושה אותם יותר סבירים...

כל אחד בתורו.

שישה.

מתקרבים לשורת הנרות.

עידו, עם מבטו הצעיר, הרציני, מושיט להם ידו עם הנר הדלוק.

מתרגש – כל פעם מחדש...

אבל זה בסדר. כולנו מתרגשים.

הוא חלק בלתי נפרד מהטקס, מהאירוע!

הוא, דורו – הם הממשיכים שלנו.

                                                                           זיטה בלוטשטיין


  ב"דור טבעון",

30 באפריל 2008 

הדלקת  נרות-הנשמה 

הייתה גם שתיקה (רועשת...), לא קצרה, של שנים, אבל אחרי שהלבבות התחילו להיפתח, אטי ובהדרגה – מה כבר לא כתבו על השואה?!

פגישות אין-ספור בין האנשים - במיוחד הנוער - שירים, ספרים, סרטים, ציורים, פסלים, אנדרטאות, ביקורי-הזדהות במחנות לשעבר.

רק שהערב, אצלנו ב"דור טבעון", המארגנים והמשתתפים הצליחו לעלות ערב למופת, מרגש ומעניין, כאילו הכול  חדש, טרי.

שישה נציגים (כל אחד עם סיפור חייו ומשפחתו) הדליקו שישה נרות-נשמה.

הסיפורים היו קשים, מסובכים, בחזקת הלא-יאומן...

רק נוכחותם של הניצולים - חברינו המיוחדים, שכננו הנחמדים, הניתן לפגוש אותם בחוגים, קונצרטים, הרצאות, בקפטריה או בבריכה -  הופכת אותם לאמינים...

חייבים מאגר עשיר של רגשות, חוכמה, אהבת-אדם, כבוד לזולת, כדי להעלות ערב כזה.

אבל, כמו בתזמורת של מיומנים, הכול תפקד למופת. האווירה הייתה כבדה ומכובדת. פרחים, ענפים ירוקים, ארוכים, נרות ופסנתר.

דמעות יחד עם ליטופי-עידוד.

אפילו אחרי הטקס  האנשים הרגישו את הצורך להישאר ביחד, עוד ועוד, לדבר, ללטף אחד את השני, להמשיך לספר, לשמוע ולהשמיע.

כן, כך הם רוב הדיירים פה – ונמשיך לפגוש אותם, להחליף מילים ודעות, לחייך, להגדיר את עצמם  כ"שמחים", "מאושרים".

כמובן – כי החיים נצחו, כי הם הקימו משפחות לתפארת, יש להם ילדים, נכדים, אפילו נינים, ועבורם כדאי לחיות, לחייך, להרים את הראש, את הנשמה.

כמה שיותר למעלה!...

                                                                           זיטה בלוטשטיין


  ב"דור טבעון",

 30 באפריל 2008 

השלמת חלום – בחצי שעה    

הייתי מתבדחת עם נכדי – השוחים כדגים(!):

"רק סבתא שלכם לא יודעת לשחות"...

היו צוחקים:

"נלמד אותך..."

וכך עברו, להם ולי, חודשים, שנים... בלי התקדמות כלשהי...


אבל כאן, ב"דור טבעון", זה כבר משהו אחר. הבריכה המפוארת, ה"מסתכלת" אליך עם אלפי נצנוצי טיפותיה, מטופחת, מחוממת, מצוחצחת, מפתה אותך בקול צליליה, בכל דרכיה...

ובעיקר עם ברק עיניהם של השוחים!

האמנתי גם במבטו  ה"נקי", הישיר, הבהיר - כמו מי-הגשם -  של  דביר, המדריך.

נכון שעברתי עוד קורס אחד, קבוצתי, לפני כעשרים שנה. הייתי צריכה רק(!?) לשפר כמה פרטים, אבל לא התקדמתי בכלל. מי-הבריכות נשארו "נעולים" בפני...

רק שדביר הוא  "קוסם": מרגישים, כבר מהרגע הראשון, את הידע, המקצוענות, כושר "העברת החומר" (שלא כל-אחד שולט בו...), משמעות הלמידה.

אם היה משתמש ב"שרביט-הקסם" לא היה מצליח הרבה יותר טוב: עם כל מילה, הדרכה, דקה, תנועותיי היו יותר נכונות, משופרות, מדויקות.

אפילו המים "שיתפו פעולה" והתחילו "לקבל" אותי, להחזיק בי, ללטף אותי בידידות - עוד לא מוכרת לי... -  אחרי "קרירותם" של עשרות שנים...

קרה לי נס!

וכמה שאני מכניסה את ראשי יותר עמוק, במים, בזמן השחייה, כך אני מחזיקה אותו יותר מרומם כאשר אני יוצאת מהבריכה...

כעת גם לי יש חיוך, ברק בעיניים, אפילו אם אני רק בהתחלת הדרך, עדיין ב"מים הרדודים",  מתענגת רק ברוחבה...

וכל אלה, כל שמחת-החיים הזאת, הודות לכישוריו המיוחדים – מקצועיים כאנושיים – של מדריך מצוין כמו דביר שדה.

קבלתי, ממנו, מתנה לכל חיי – ואני רק אלך ואשתפר.

מחר נחגוג חודש ימים מכניסתנו למקום המיוחד, המרגש(לכל הדעות...) הזה – "דור טבעון".

                                                                          זיטה בלוטשטיין


טבעון, 24 בפברואר 2008 

  (ב-4.30 לפנות בוקר...)

מזל  -  עם מוזיקה - בשבת...  

"הצלילים של נגה וולדימיר"    הבטיח  ה"תרבותון" של "דור-טבעון".

האמת? די מיהרנו להגיע עוד קודם תחילתו של הקונצרט.

בשביל מרטין – פסנתרן בעצמו, בן לכנרית – וגם בשבילי – פעם למדתי כינור... – מוזיקה תופסת  מקום מיוחד, מכובד, אפילו קסום, בנשמתנו, בחיינו.

צלילי הכינור נשמעו עוד קודם: מול האולם הריק, גבר גבוה ונאה, לא רק בדק את צלילם המדויק של המיתרים, אלא כבר נמצא "שם", בעולם הקסום שלו, של המוזיקה, עם יצירה בפני עצמה. נראה היה שעבור  ולדימיר (שמולנסון)  הנגינה היא לא רק צלילים אלא אוויר לנשימה...

גם אישה צעירה, עם חיוך מקסים, חם ובטוח בעצמו (של: "תיראו, עוד תיראו, איזה הפתעות יש לנו עבורכם!...") קיבלה את פנינו. נגה (ישורון)הפסנתרנית.   

מייד "התחברנו", שכחנו מכל היתר ומצאנו את עצמנו באווירה הקסומה, הכובשת.

ועוד לפני שהכל התחיל, סקרנותו של מרטין, מול תמונתו של דוד אויסטרך, הנמצאת שם, בין חפציו של הכנר, התברכה ב"פרס" אישי: סיפור מרגש ומיוחד על הקשר בינינו- בין ארבעתנו:

בין ולדימיר ואויסטרך: המורה של ולדימיר, בשנות לימודיו בקונסרבטוריון ברוסיה, פיוטר בונדרנקו, היה תלמידו של דוד אויסטרך המפורסם! עם עלייתו ארצה, הוא נתן לולדימיר, במתנה, את תמונתו של אויסטרך – ומאז היא מלווה אותו בכל מקום...

בשבילי ומרטין: בשנת 1955 שמענו אותם (דוד – האב, יגור – בנו) בקונצרט לשני כינורות  של באך. היה "מבצע" מיוחד להשיג כרטיסים לאותו אירוע – אבל התמזל מזלנו...

הנה אנחנו, ארבעה אנשים ממקומות, עולמות וזמנים שונים, "עוברים" – בצעדי-ענק – מרחקים, זמנים, שנים, ו"נפגשים"(?!?)  בערב של מוזיקה  ב"דור טבעון"!...

וכל זה – עוד לפני תחילתו!...

בחיוכה המיוחד, במילים מעטות אבל ברורות, עם חוש-הומור לא מבוטל, של כבוד רב למאזינים, נגה הזמינה אותנו ללוות את גדולי המוזיקה (בטהובן, שוברט, מוצרט, פרוקופייב, בוקריני, באך) ביצירתם המפורסמות בעולם "תרגומם" רגשותיהם הכי חזקים, פרטיים, לתווים וצלילים...

והצלילים של נגה  וולדימיר?

הכי מדויקים, נכונים, מלאים בנשמה, "כוח", אמפטיה, כבוד ואהבת המוזיקה, הבן-אדם, האנושות, החיים.

אולי זה גם לא פלא – אם לא שוכחים שהם, שניהם, שייכים לתזמורת הסימפונית של חיפה.

עיני הקהל זוהרו משמחה והערכה, הצלילים התיישבו – בבטחה – בנפשנו, ישירות...

אחד הערבים הכי מוצלחים שחווינו!

האווירה הקסומה, סערת הרגשות, ההתפעלות מול ווירטואוזים כמוהם, כישרונם ואנושיותם של שני האמנים – אורחי ה"בית" – המשיכו ללוות אותנו גם בשעות הבאות, הוסיפו עוד שכבת שמחה וסיפוק לחיינו.

                                                                           זיטה בלוטשטיין


טבעון, 17 בפברואר 2008

טיול – על פני ה .... כינורות 

אתמול, שבת בערב, הייתי נוכחת, יחד עם אלה מדיירי "נוף טבעון" – שהתאספו באולם האירועים של ה"בית" – בטיול מיוחד, מרשים(!), בעולם המוזיקה.

על הבמה – שני כנרים (בלבד...): בלה ואלכס זלינסקי, זוג בחיים ובמקצוע, סבים לנכדים.

הספיקו  הרמתן של הקשתות על פני המיתרים וההרפתקה התחילה – בזמן, במקומות שונים בעולם: מוזיקה קלאסית, אופרות, בלט, מיוזיקלס.

בלה הציגה אותם בקצרה אבל בתמציתיות – וכך קירבה אותנו, בעדינות אבל בבטחה, לעולם הקסום, הלא מספיק ידוע, מוכר ומובן של המוזיקה בכללותה.

בין ה"סודות" הייתה גם האינפורמציה על השתתפותו של זוג  האמנים בהצגה "כנר על הגג" של תיאטרון "גשר" המפורסם...

בנוסף לשמחת ה"ליווי" המוזיקלי, המודרך שלהם – בעולם של זיכרונות (פרטיים – של כל אחד מאיתנו...), אני, אישית, לא "נרגעתי": איך זה יתכן שכל היצירות האלה – הכול-כך שונות (מהאריות של אופרה, הווקליות, לצלילים של תזמורת שלמה, של קונצרטים-סולו) מנוגנות לנו על ארבעה      מיתרים  בלבד?...

זאת תוצאה של עבודתו – האומנותית, המאומצת, המסובכת, היצירתית בפני עצמה!... – של אלכס! כמו במקרה של תרגום – כאשר ה"תוצאה" ניתנת להשוואה עם יצירה חדשה, כך גם במקרה של העיבוד המוזיקלי: הוא הצליח, ובגדול, "לתרגם" את העבודות, הסגנונות – הכול-כך שונים ביניהם – ל"חיים חדשים", עצמאיים, העומדים – בכבוד וב"גבורה" מסוימת – על-יד המקוריים.

ואנחנו?

יושבים, בנוח, בכורסאות המרופדות, הנוחות, שלנו, מובלים למרחקים – בהיסטוריה של המוזיקה, בהיסטוריה הפרטית (הזיכרונות...) שלנו.

וכל זה – הודות לשני כנרים מוכשרים, אמנים אמיתיים, בקשת ובנשמה!...

"אתם מביאים לנו הרבה שמחה" אמר להם אחד מדיירי ה"בית", עם קול רך וחיוך בעיניו.

כל כך "הסכמתי" איתו!!...

                                                               זיטה בלוטשטיין


טבעון, 20 בפברואר 2008 

חני  (כהן)

ו"כימיה"  שבינינו 

היום, מרטין החליט שזה הזמן לגמור עם כל החובות (ההתחלתיים) הכספיים שיש, לנו, עבור "דור – טבעון". ניגש לחני כהן – מנהלת החשבונות של ה"בית".


הצטרפתי יותר מאוחר: רק "דקורטיבי", כי איזה תפקיד יכול להיות לי בכל העניין הזה?!?...

כשראתה אותי, ב"אופק", קראה לי:

"בואי, זיטה, תיכנסי גם את" – אמרה לי חני.

בלונדינית, יפה, מרשימה בגזרתה החטובה, עיניים ירוקות, מחייכות, תענוג להביט אליה.

היא עזבה הכול ואמרה:

"את יודעת, מאד התרשמתי ממך, מדבריך".

יכולתי להבין מהר למה היא מתכוונת, אבל הראש (הנשמה, אולי?...) שלי רצו קצת הסברים:

 האם, באמת, האמירות שלי, לפני כמה ימים, בפגישה – הפומבית – בין החדשים ל"וותיקי" הבית, "עברו-את-הבמה", היו מובנים – כמו שציפיתי??...

שאלתי אותה:

"למה, בדיוק, את מתכוונת?".

"אז, לפני שבוע, כאשר סיפרת על הקשר בין בנותייך והחלטתכם לבוא הנה" - הסבירה את עצמה חני – והמשיכה: "היה כל-כך מרגש שדמעות זלגו מעיניי. אפילו עכשיו, כאשר אני נזכרת, בא לי לבכות..."

עיניה הפכו להיות, באמת, קצת יותר מבריקות...

"ועוד משהו" – חני המשיכה: "היחסים שלי עם הוריי הם מאד טובים, חמים. משוחחים איתם לא מעט, מתייעצים איתם, ובכל זאת דברייך שפחו אור אחר, חדש, על הרבה דברים – שאפילו לא חשבתי, עליהם, קודם..."

בלי לבקש ממנה יותר הסברים, סיפרתי לה מצב דומה: בזמנים שבתי הקטנה הייתה בשנות העשרה שלה, לביתנו הגיעו לא מעט טלפונים, שיחות של חברותיה, כדי לספר לה מעשים, לשוחח איתה. חשבתי לעצמי: "ריטה חכמה – אני יודעת, אבל גם אלה שמבינים זאת, ש"קולטים" אותה, הם שייכים לאותה קטגוריה"...

"אני מאד מתרגשת מדברייך, מההבנה שלך, מרצונך להעביר, לי, זאת, גם לפרגן לי", אמרתי.

נפרדנו בחיבוק חם, גדול.

גם אני למדתי מחני כמה דברים טובים ונכונים שילוו אותי בהמשך חיי. 

אם  זאת לא "כימיה" בינינו, אז אינני יודעת מה היא –   כן!...

                                                                           זיטה בלוטשטיין

                                                                               (כימאית...)


טבעון,  12 בפברואר 2008 

ג י ל ת  (סלע)

בחיי  -  בחיינו

  מסובכות דרכי העולם.

לא במקרה נכתב הספר "דקה של איחור – והכול משתנה" (בתרגום חופשי...).


אני נזכרת בבוקר ההוא, לפני בדיוק שלושה חודשים, כאשר נגשנו למשרדה – כאשת שיווק של "דור טבעון" – והיא הייתה זאת שהציגה לנו אפשרות מעניינת להצטרף  ל"בית", לעבור את שלב ההתלבטויות ו"לקנות את כרטיס הטיסה" שלנו, שלי ושל מרטין, לאופקים אחרים, חדשים, לא פשוטים, אולי אפילו לא צפויים...

איזו התרגשות תפסה אותי – אז ובימים שחלפו לאחר מכן!!

גילת קלטה זאת, הרגישה...

הייתה "איתי", "איתנו".

התחלתי לכבד אותה יותר ויותר,  להאמין שהיא "מבינה" בתחומים שונים – בעיקר כשמדובר ביחסי-אנוש.

גילת לא "תפספס" אפילו הזדמנות אחת להגביר את העיקר, להבליט אותו, להוריד את ה"אבק" מהדברים הנראים "רגילים" ולתת להם "פנים" חדשות, חיים חדשים.

היא תביא ותקרין אור אפילו ב"פינות מוסתרות", תדליק חיוך לעיניים שלך, היא לא תתעייף "ללכת איתך"..

כ"מבינה", היא יכולה להיות כתובת לייעוץ נאמן, לדיסקרטיות, לתיקונים.

גילת שמחה איתך, מפרגנת, מגשרת.

אם מגיעים, לידיעתה, מול עיניה, דברים מעניינים, שתפסו את תשומת לבה, היא לא תשאיר אותם "ליפול" אלא תשתדל לשמוח "ביחד", בחברותא...

מה תפקידה?

היא לא רק אשת-שיווק. היא גם בן-אדם!!

                                                            זיטה בלוטשטיין


טבעון,  12 בפברואר 2008 

ר ו ו י ת

איתי – בלבי


  צריכים להודות  שהחיים עשויים מרגעים "קטנים" כ"גדולים",  השמים את חותמם, בבטחה, על המתרחש.

לא מעט זה מתחיל בברכת "שלום" – שאמרנו (או לאו...), בחיוך שקבלנו (או לא...), במילה הנכונה בזמן המתאים,  במעשה הפשוט(?!?) – שהתברר שממש לא כך הוא...

זה מה שקרה, לי, עם רווית (שחף).

לפני זמן מה, כטרייה מאד בתפקידה, כאשר בקושי הצלחתי לזכור את שמה, פניתי אליה ביום שהיו צריכים להביא, לדירתנו, את הריהוט לחדר השינה.

היה "מבצע" לגמרי לא פשוט – בעיקר בהתאמת זמנים ומעשים, בין גורמי-חוץ (המובילים) לגורמי-פנים (ה"בית").

הייתה מספיק אי-הבנה קטנה –  והכול יכול היה להשתבש...

רק שאנשים חזקים באופיים, ה"גדולים", עם כוונותיהם הטובות, יעשו את הבלתי צפוי, הלא-יאומן, והכול יסתדר אל הכיוון הנכון, האנושי, החיובי.

כך עשתה רווית – ובגלל זה תפסה מקום, מכובד, בלבי.

(מסיבות צנעת-הפרט, אינני מוכנה להרחיב על כך. "הפרטים שמורים במערכת" – כמו שאומרים...).

לא אכזבתי את עצמי(!): עם הגדרתי עליה, עם מקומה שהקדשתי, לה, לרווית, בלבי: עם כל פגישה, מקרית, אפילו רגעית, היא מוסיפה עוד "קליפת זהב" ל"פסלון" ש"הקמתי" לה.

כמו התאילנדים – לקדושים שלהם.....

                                                                           זיטה בלוטשטיין


טבעון, 6 בפברואר 2008 

ה"שיחות"  עם  מעיין 

ב "דור טבעון". 

לקחה לעצמה "פרויקט" – "שיחות" שמו – ומנחה אותו  כ"גדולה"!

מעיין (זיו) מקבלת את פניו של כל אחד מבאי ה"בית דור – טבעון", לחוג הזה, עם מבטה המבין, עם חיוכה היפה, הרך, ו...עם כוס שמפניה ("של הטבע"... – אלא מה חשבתם?...) ביד.

התנועה שלה היא כל-כך משכנעת, אצילית, חמה, שאתה מרגיש כבר "בפנים", שייך...

מתיישבים סביב השולחן שבספריה. מחליפים מבטים, חיוכים, מילים.

ומחכים...

הנושא עדיין לא ידוע - וזה גם הקסם הגדול... - כי האנשים, הקהל עצמו, יקבע מה הוא יהיה!

מגיעים לשם אנשים כבר "מוכנים"(!), עם "מטען" עצמי מסוים, עשיר, במחשבות קודמות, ברגשות מסוימים, עם יכולת לא מבוטלת לשמוע ולהשמיע.

וכמו "תיבת פנדורה" הכול "נפתח" לאט-לאט, ביטוים של דעות, מחשבות, זיכרונות,  דוגמאות של ניסיון-חיים.

השיחות מתחילות להתפתח, לקבל תאוצה, עומק, לחמם מחשבות, לבבות.

מול "שרביטה" של מנחה כמו מעיין, באווירה של כבוד הדדי, דיסקרטיות, הנוכחים מרגישים ביטחון, אמונה בזולת, קירבה, הרגשה טובה של ידידות, של עוד(!) מתנה שקיבלו מהחיים, מה"בית החם"!... 

אותי זה מאד מעניין, מסקרן...

אני גם כולי תקווה שלחוג הזה יהיה עתיד ארוך, גדול...

בעזרתכם.

רק בעזרתכם!...

                                                                                   זיטה בלוטשטיין 


      טבעון,   15 ב ספטמבר  2003                               

                              שיר   הילל   ל- דף   הלבן

מתקרבים  איליו  עם  רגשות  מעורבים.

הרבה  פעמים  -  עם  הנפש  מלאה  ברעד,  עם  הראש  מלא  ברעיונות,  עם  איזה  אי- שקט  שחייב  ודורש  "איזון"  כלשהו ...

פעמים  אחרות  -  ולא  מעטות  -  מרגישים  את  נפשנו  שומם,  הראש  -  מחוסר  מחשבות,  כאילו  אנו בודדים,  נטושים ...

מתקרבים,  אז,  איליו,  נוגעים  בו,  מיישרים  ( מלטפים?...)  אותו,  מסתכלים   בו  כבתוך  מראה  -  ומתחילים  "להתוות" ,  "לתרגם"  את  מחשבותינו למילים.

מגזרים  ומפסלים  אותן,  מלטשים  ומסגלים  אותן  כמה  שיותר  קרובות  לאופי  ולרגשות  שלנו,  משחררים  אותן  מכל  מיני  מיותרים  -  וכך  הן  מקבלות  עצמאות,  נהפכות  לעמוד  ברשות  עצמן,  כובשות  ומקבלות  את  היכולת  "לעוף".,  אפילו  "לעזוב"  אותנו  -  אבל  זה  גורלן! ...

מגיעות,  כך,  מול  ענייהם  של  אחרים  -  שמחפשים,  וכך  גם  מוצאים, דימוי להבנה,  פרוש,  הדדיות  והתלכדות.   הם  כמעט  " לוחצים-את-ידנו "  -  שכאילו  הושטנו  להם  יחד  עם  הכתיבה  שלנו.  הקוראים  מעבירים, אלינו,  מחום  לבם   -   אם   ל"חום"  ול"מזג"  של  השוטפים  האלה   יש  "תדירויות"  דומות ...

זה    הוא   -   שומר  הסוד  שלנו,  ה"חבר-הכי-טוב",  הכי  סובלני  ומבין,  סבלני  וגמיש.

ו – אם  זה  לא  מוצא-חן  בעיננו  -   משתמשים,  לא  מאט ...  -  בפך( ! ),  כשלב  מחייב  לפני  התחרויות  הספורטיביות   (ספורטיביות!).

מתקדמים  איתו,  צעד –  צעד,  עם  כל  מחשבה,  רעיון,  אות,  פסיק  ונקודה.  מגוונים,  רוקמים  וקובעים  למוגמר  את  הפיכתם  של  הרגשות  ומחשבות  שלנו  -  למילים  !

זה   הוא   -  המלך  והמלאך  שלנו,  הכותבים  המתקרבים  אליו,  סובלני  וקפדן,  זוהר  אבל  גם  חיוור  לפעמים,  חם  או  קר  לפי  הנסיבות ...

זה    ה- דף  הלבן,     אפילו  אם  לפעמים  מופיע  כמסך  של  מחשב ...

אם  הפסלים  חוצבים  את  האבן  ומרחיקים  כל  מה  שמיותר  בה  -  עד  למציאת  ה"תמצית"  המוסתרת  בה,  המתקרבים-לדף-הלבן   מוסיפים  ברק  וניצוצות  של רגשות  ומחשבות.  כך  -  הם  מרכיבים,  עם  המון  מאמץ  אבל  גם  אהבה  (ותקווה! ...),  אישיות  חדשה,  כאשר  כל  פעם  "מילדים"  יצירה  חדשה  -  מוצלחת  יותר  או  פחות ...,  לא  יותר  מאשר  אנחנו  -  בעצמנו  -  יצורים    פחות    או    יותר    מוצלחים  ...

 

                                                                  זיטה  בלוטשטיין


   טבעון,   11  ספטמבר  2003                                                                        

                                          החיים   -    כמו   מקלדת

מאז  שאני "כותבת",   היחסים  שלי  עם  המחשב  והמקלדת  הם  מאד  ידידותיים,  קרובים  : שעות  אין  ספור  אני  מבלה  מולם,  מתבוננת  בהם,  נוגעת  בם,   מגלה  להם  את  מחשבותיי  ורגשותיי  הכי  אישיים,  שיתוף  הפעולה  בינינו  נהפכת  להיות  מושלמת...

אני  יכולה  להשתמש  בהם  במקרים  ומצבים  שונים  -  ההצלחה  האחרונה  היא  היכולת  לכתוב  אפילו  בעברית,  עם  דיוק  ומיומנות  סבירים...

בעצם  -  איך  עושים  זאת  ?

כאשר  רוצים  לעבור  בין  " משפחות "  שונות  של  אותיות  -   עבריות  או  לועזיות  -  זה  מספיק  לעשות  פעולה  מסוימת,  למלא  את  " הוראת -  העבודה "  הנדרשת  -  ומייד  תמצא  את  עצמך  בתחום  הרצוי,  הדרוש.

רק  שאז  - בעצם -   מתחילה  המיומנות  האישית  להשלמת  ה- "מבצע "  :  משתמשים  בדיוק  באותם  המקשים,  רק  שעכשיו  יש  -  לכל  אחד  מהם  -  תפקיד  אחר,  משמעות  שונה  !

כדי  להצליח  להשלים  את  המשימה,  אתה  חייב  ( ! )  להתנתק,  להתעלם   מהאינפורמציה,  התפקידים  שלהם  במשפחה  האחרת  של  הכתיבה  ולהתרכז  רק  באלה  שיעזרו  לך  למלא  את  המשימה  הבאה,   להשלים  את  רצונך,  תפקידך  ועודך  בכל  מה  שקשור  להתפתחותך  בעתיד,  לבאות. 

זה  נשמע  וזה  נראה  מוכר  ( ! ),   כסוג  מסוים  של  " השרדות ",  וזה  לא  רחוק  מזה ...

הכי  מעניין  הוא  שזה  ניתן,  זה  אפשרי  ! ...

ובחיים   ???

הינו  צריכים  שגם  בחיי היום-יום,  ביחסנו עם  עצמנו ועם הזולת, להחזיק ביכולת - אפילו  מיומנות -  הזאת  להתרכז  רק  לכיוון  הנחוץ,  העוזר  לנו  לעבור  את  המכשולים  שבדרך,  להתגברות   על  הקשיים,  הנסיבות  והשנים,  עם  שמחה  בלב  -  או,  לפחות,  שקט  ושלווה  -   ומצוידים  עם  התכונה  הפשוטה/ המסובכת /המורכבת  הזאת  שנשלים  את  יעודנו,  נוכחותנו,  הצטרפותנו  לאנשים  ולאנושות  שבסביבתם  אנחנו  עוברים  את  הימים  של  חיינו,  את  קיומנו.

האם  זה  כל- כך  מסובך?  קשה?

שווה   -  ועוד  איך!  -   לנסות  ...

                                                      זיטה  בלוטשטיין


טבעון,

10 ביולי 2011        

 

י ע ל,   ח וו ה 

 

וה- "פלדנקרייז"

 

"פלדנקרייז" הוא קומפלקס של פעילות ספורטיבית המועדפת עלי – הייתי עושה אותה כל יום, כל היום, בכיף.

כך חשבתי היום – שוכבת על המזרון, באולם הספורט של ה"בית", בעיניים עצומות (כרגיל...), מרוכזת היטב להוראות המדריכה.

זה עולם ומלואו, עם תרגילים שאף פעם לא חוזרים על עצמם, הנותנים  אין ספור הזדמנויות, אתגרים, לאלה שיש להם דמיון, יוזמות, ראש פתוח וכבוד לזולת.

 

זאת אינטראקציה מתמדת, מעבר לגוף האדם,  עם הנשמה שלו, עם היכולות שלו.

יעל, המדריכה הראשונה ל"פלדנקרייז" של ה"בית", כבר 5 שנים, מזמינה אותנו, לעיתים קרובות, "להישמע" לגופנו, לעצמנו, האם יש / אין  שינוים בין חלקים שונים שבו, ביכולות שלנו, כך שתמיד יש רעננות, שיתוף פעולה – מבורכים!...

 

אף פעם לא חשבתי, לא תיארתי לעצמי, שאפשרויות הגוף, עם כל מפרקיו,  הן כל כך שונות ומשונות, בהרכבם / בעומקם / בעוצמתן / בדיוקן.

אני מתיימרת לגלות גם את הצד הפסיכולוגי, האנושי והתרבותי ולהגיד שזאת גם דוגמה טובה לתשומת לבנו על כל מה שקורה מסביב, בין אנשים, בחיים. לחשוב, לקוות, זה נותן לנו אפשרות לחפש בחיינו רגעים שלא הכרנו, שלא היינו מודעים להם, פינות הנפש עוד לא ידועות / רדומות / אפשריות. זה יכול לעזור להרכבת הדמיון, ההופכים, לחפש ו/או למצוא, לפתוח צדדים חדשים בחיים...

זאת התגלות, מחדש, של הגוף והנפש שלנו, של היכולות שלנו.

 

מפתחים חושים חדשים שלא ידענו על קיומם, על תרומתם, על עוצמתם, "לומדים" מחדש על גופנו, על חיינו, על סביבתנו.

"מארגנים את הגוף לפעילות הבאה" (מודיעה לנו המדריכה)  =  "מארגנים את חיינו / נפשנו למשימה הבאה" (זיטה).  הקבלה מרשימה / ענקית / מרגשת!...

 

ועוד: קרה לי, לא(!) מעט פעמים, שחשבתי לעצמי: "הלוואי שגלעד שליט, יקירנו, היה מודע לסוג / בקומפלקס כזה –  עשיר! – של תרגילים,  ומשתמש, ועושה, אותם!

ימיו, חייו, היו  נראים טיפה אחרת...

                                                                          

יעל בנדל, ולאחרונה גם חווה ארנון,  המורות שלנו, נכנסו, לחיינו, לנפשנו, בדלת רחבה של מקצוענות, כבוד ואהבת אדם.  שילוב הרוגע שלהן, קולן הנעים וביטחונן העצמי (עם תפקידן כמדריכות פלדנקרייז  והמודעות  שהכניסו לחיינו) מעטר תוצאות מאוד מוצלחות ונעימות. 

 

ואפילו – יופיין  המיוחד...

 

 

                                                               זיטה בלוטשטיין

 

 


טבעון, 5 בדצמבר 2012                 

 

שרביטה  הקסום  של  לידיה

 

לשיר אהבתי תמיד.

כבר כילדה – מופנמת, ביישנית – העדפתי "להסתתר" / להביע את רגשותיי לידי מילים / מנגינות של אחרים... הייתי בוחרת לבד, אינסטינקטיבי, את השיר המתאים לאותו רגע / מצב, ו"הולכת" איתו.  שנים...

יום אחד שמעתי, בהופעתה של מקהלת "דור טבעון", את Va pensiero"- NABUCCO - ". התלהבתי, נדהמתי!. איזה ביצוע, איזה "ניקיון" של צלילים, כמעט שלמות!

החלטתי לנסות להכיר את הפוטנציאל,  של השירה, מזווית אחרת, שונה.

כבר מהתחלה עניין אותי / עקבתי אחרי פעילותה של המנצחת: איך היא מצליחה לשמור על "אחדות", - מוזיקלית, אישית – של קבוצת אנשים, כאשר כל-אחד חושב, פחות או יותר, שהוא מוכשר?...

בעצם, כל אחד ממשתתפי המקהלה מביא, איתו, כישרון מסוים, מיוחד, בשירה. כמה טוב שהוא  יהיה, הוא יכול "להתהלך", לבד, עם עצמו, עם כישרונו – אבל רק במסגרת – המיוחדת, הנפלאה – של איחוד, בו זמנית, בשלושה קולות,  הביצוע יכול להישמע כל-כך מיוחד! ה"ביחד" של המקהלה לא ניתן לקבל בשום דרך אחרת! זה דורש שותפות, הבנה, רצון גדול "לחיות" בקבוצה, לפעול, לתרום.

הייחודיות המיוחדת, הזאת, שהמקהלה מאפשרת, ניתנת לביצוע, היא בת קיומה, רק כאשר כישרון, רצון,  מיומנות, כמו של לידיה – עם שרביטה הווירטואלי – פועלת בקרבתנו, עוזרת לנו.

הרגשתי / נוכחתי לדעת שלידיה ( שפירו)  היא אישיות מיוחדת: מקצוענית, רחבת אופקים, עם הרבה ניסיון וידע. עדינה וחזקה באותה מידה,  דיפלומאטית,  שומרת בקפידה על כבודו של כל-אחד.

מטופחת, הופעה נעימה, מאד מכובדת, ה"דורשת", בשתיקה, אווירה מתאימה, תרבותית.

לא פעם העבירה אלינו את חשיבותה, תרומתה, של המוזיקה לנפשנו, לחיינו.

יש לה שיטה מיוחדת, מעניינת מאד – לתת לכול-אחד אפשרות / הזדמנות לשיר לבד, סולו. זה מביא, איתה, גם את ה"התמודדות" האישית עם עצמו, עם האחרים. זאת "מראה" – ממש לא מבוטלת... -  של ביקורת-עצמית, של ביטחון-עצמי. תשובה "אילמת" לשאלה אישית, פנימית...

מעניין לעקוב אחריה ברגעים של דרישות, של ביקורות: באווירה של מאמצים  לשלמות, הבקשות של לידיה לא תמיד מקבלות את מלוא תשומת-לבנו... אבל היא לא מוותרת – ותמצא תמיד את האמצעי, את הדרך, את הביטוי הכי מתאים, הכי נכון לעשות זאת.

 

כל פגישה מתחילה בתרגילים של פיתוח-קול. מעניין שרוב האינפורמציה החדשה מועברת אלינו לא רק ב"מסירת החומר" חד-צדדית, אלא גם בשאלות / תשובות / שיחות, דבר שמעמיק יותר את היחסים בינינו.

 

השירים הם בנושאים שונים ומגוונים. ישראלים לרוב.  איכותיים, מרשימים במילותיהם, באיכות הלחן שלהם. עם מסר ברור, בולט, משכנע. בסגנונות שונים, בשפות שונות – "קיבוץ גלויות" במיטבו!

 

כל אלה לא היו נראים אותו הדבר ללא תרומתה – מקצועית, משמעותית – של תמר (חלפין), המלווה אותה, אותנו, בפסנתר, במיומנות המעוררת פליאה.

 

חשבתם על האפשרות להצטרפות?  עוד ניסיון מעניין, מרענן, בחיים...  

 

                                                      ז.ב.

 


דור טבעון - רח' משה דיין 8, קרית טבעון, 36082
בניית אתרים